מאמץ בגבהים: מה חשוב לדעת?

העלייה לגובה של מעל 1700 מטרים גוררת שינויים משמעותיים בתנאים הסביבתיים של הלחץ הברומטרי והלחץ החלקי של החמצן .
שינויים אלו גורמים לקושי ניכר בפעילות הגופנית המתבטאים בהאצת קצב הנשימה וקצב הלב, ירידה בתצרוכת החמצן והגבלה במאמצים הנמשכים מעל לדקות בודדות, יחד עם עלייה בזמן ההתאוששות.
לעיון בקרדיולוגיה >>

עקב כך , קיים הצורך בהתאמה (אדפטציה) לשהייה בגובה שמשכה אינדיבידואלי אך נע בסדר גודל של שלשה שבועות ובו חלים שינויים פיסיולוגיים המאפשרים התמודדות עם עומס הסביבתי החדש, אם כי ללא הגעה לרמת הביצוע בגובה פני הים במאמצים אירובים. שינויים אלו מתבטאים בעלייה באיוורור הריאות, עלייה בתפוקת הלב , עלייה במיצוי החמצן ברקמות יחד עם עלייה באנזימי הגליקוליזה ובשלב מאוחר עלייה ברמת ההמוגלובין.
התאמות אלו מושכות ספורטאים לשהייה מתוכננת למחנות אימונים בגבהים של מעל 2300 מטרים בכדי להשיג יתרון יחסי בחזרתם לתחרויות בגבהים נמוכים ולמרות שהנוהג מפושט ביותר, עדיין אין הוכחות חד משמעיות שההליך אכן פועל.
השהייה בגבהים מצריכה הערכות תזונתית מחודשת עקב העלייה בצריכה האנרגטית יחד עם ירידה ניכרת בתיאבון המביאים לירידה ניכרת בכמות השומן ומסת הגוף הרזה. בנוסף קיים איבוד נוזלים ניכר ממערכת הנשימה ומהירידה באחוזי הלחות והלחץ הברומטרי.
שינויים אלו מחייבים תכנון תזונת ספורט ואכילה מתוזמנת יחד עם מעקב צמוד למניעת נזקים וירידה בתפקוד.