ספורטאים הם (קודם כל) בני אדם

ד"ר רועי סמואל, יועץ, חוקר, ומרצה בפסיכולוגיה של הספורט והפעילות הגופנית

תאודור סוס גייזל ידוע באמרתו ״למה להשתלב אם אפשר להתבלט?״. המשחקים האולימפיים בטוקיו העלו על סדר היום העולמי את נושא הבריאות הנפשית של ספורטאי העלית, המקדישים חלק משמעותי מחייהם לטובת הניסיון להתבלט באירוע הגדול בתבל, הנמשך 17 ימים בלבד. מצד אחד, ספורטאי עלית מאופיינים (או לפחות אמורים להיות) בחוסן מנטאלי גבוה ומצד שני, הם חותרים למצוינות מתמדת הדורשת הגעה לקצה גבול היכולת הפיזית והנפשית. זאת, בעולם גלובלי דוחק, הבוחן כל היבט בפעילותם היומיומית, עם דרישה בלתי פוסקת לספק הצצה לעולם הפרטי דרך הרשתות החברתיות. התהילה האולימפית, שמיליוני ספורטאים בעולם משוועים אליה, תגיע בסופו של דבר ליחידי סגולה: למעשה רק כ-10% מכלל הספורטאים אשר יגיעו לרמה האולימפית ויתחרו בפועל במשחקים יזכו לחזור למדינותיהם עם המדליה הנכספת. מה יעלה על כל השאר? אין תמה, לפיכך, שנושא חשוב זה עלה לתודעה הציבורית בשנים האחרונות עקב מספר אירועים מתוקשרים בספורט העולמי, לרבות סרטו של השחיין האולימפי המעוטר ביותר, מייקל פלפס, The Weight of Gold, וחשיפת ההתמכרויות של שחקן הגולף טייגר וודס.

המשחקים בטוקיו, אשר נדחו בשנה עקב מגפת הקורונה, הציבו ספורטאים בסיכון פיזי ונפשי גבוה. במאמר שפרסמנו בתחילת המגפה (קישור למאמר) הצבענו על מגוון הקשיים שספורטאים עלולים לחוות כתוצאה מהמגפה, הן מבחינת פגיעה קריטית ברוטינת האימונים שלהם ובמוטיבציה שלהם להמשיך ולעסוק בספורט והן מבחינת חולי אישי, או מוות של אדם קרוב. ספורטאים אשר שרדו את התקופה המאתגרת והגיעו למשחקים עשויים היו לחוות התשה נפשית מתמשכת אשר השפיעה על יכולתם הרגילה לנהל את עצמם מבחינה מנטאלית ולעמוד בדרישות הגבוהות שמציבה בימת הספורט ההישגי המרכזית בעולם. הידיעה שעבור חלקם זו האולימפיאדה האחרונה, הייתה אף היא קשה והובילה להשלכות שליליות.

מחקרים על בריאות נפשית בקרב ספורטאים מראים כי שכיחות הבעיות הנפשיות (Mental health problems) בקרב ספורטאי עלית הינה דומה לאוכלוסייה הרגילה. בעיות אלה כוללות הפרעות פסיכיאטריות ותסמיני סטרס פסיכולוגי שלילי המשפיעים באופן משמעותי על איכות החיים, ומובילים לתפקוד לקוי בספורט, בלימודים, ובחיי החברה, למשך שבועיים או יותר. ספורטאי עלית אף מראים שכיחות גבוהה יותר מהאוכלוסייה הרגילה בצריכת אלכוהול מופרזת. באוכלוסיות ספורט מסוימות ישנה אף שכיחות גבוהה יותר של הפרעות אכילה והפרעות דימוי גוף מהאוכלוסייה הרגילה. למשל, במחקר שנערך לאחרונה בקרב ספורטאי עלית בשבדיה דווחה שכיחות של 51.7% של בעיות נפשיות במהלך החיים, כאשר ספורטאיות דיווחו על שכיחות גבוהה יותר ונמצאות בסיכון יתר. רוב הבעיות הנפשיות מופיעות לראשונה בגילאי 17-21, כאשר הספורטאים נכנסים לשלב המרכזי של הקריירה שלהם בבוגרים. 19.5% מהספורטאים דיווח על רמות קליניות של חרדה ודיכאון. ממצאים דומים נצפו במחקרים בצרפת, אוסטרליה ובריטניה. בנוסף, המחקר מצביע על אוכלוסיות ספורטאים בסיכון יתר לחוות קושי נפשי, למשל ספורטאים בתקופת פרישה, ספורטאים בתקופת פציעה, וספורטאים לאחר חוויית כישלון משמעותית. העדר תמיכה נפשית, חברתית ומקצועית, נמצאה כגורם משמעותי המעלה את הסיכון של ספורטאים לחוות בעיות נפשיות מסוגים שונים. רבים מהספורטאים לא פונים לקבלת תמיכה נפשית עבור קשיים כגון אלה, ורבים מהם אף חשים בושה מחשיפת הקשיים הנפשיים שלהם בפני עולם הספורט שלהם, לרבות מאמנים, עמיתים ומנהלי הספורט, ופונים לקבלת תמיכה מקצועית מחוץ לעולם הספורט. ייתכן והדבר נובע מחשש של ספורטאים שתידבק בהם סטיגמה שלילית, מחשבה שלא באמת ניתן לסייע להם, וחשש מההשלכות האפשריות של חשיפת מצבם מבחינת כניסה לנבחרות לאומיות וקבלת חוזי פרסום וספונסרים.

כמי שמובילים, יחד עם אנשי מקצוע נוספים, את תחום המחקר והפרקטיקה של הפסיכולוגיה של הספורט  והביצוע, חשוב לנו להדגיש מספר היבטים הקשורים לנושא משמעותי זה. ראשית ואתית, אין ברצוננו להגיב על מקרה פרטי כזה או אחר מבלי שנהירים לנו כלל הפרטים והמאפיינים הפסיכולוגיים. אנו מבקשים להתייחס לתופעה הכללית ולא לספורטאים מסוימים. כמי שמלווים ספורטאים הישגיים לאורך קריירת הספורט ועוסקים במחקר רב על הקריירה של ספורטאים ואנשי ספורט אחרים כגון מאמנים ושופטי ספורט, אנו סבורים שיש להתייחס לספורטאים באופן הוליסטי, ראשית כבני אדם ורק לאחר מכן כספורטאים. מבחינה זו, כלל הקשיים הנפשיים שחלים על בני אדם רגילים עשויים לחול על ספורטאי העלית. קשיים אלה עשויים להתבטא בממדים שונים של חייהם, לרבות העיסוק הספורטיבי עצמו (העדר מוטיבציה, סטרס ביצועי, קשיי ריכוז, אובדן הביטחון העצמי, פציעות, תהליכי שינוי כגון מעבר בין קבוצות או מדינות, סטרסורים ארגוניים), מערכות היחסים בעולם הספורט (קונפליקטים עם מאמנים וקולגות), מערכות היחסים בחיים האישיים (קונפליקטים עם בני משפחה ובני זוג, בידוד חברתי, מחלה או מוות של אדם קרוב), מצב כלכלי, מצב אקדמאי או תעסוקתי, ומצב נפשי אישי. אנשי המקצוע שתומכים בספורטאים אמורים להכיר את כלל עולמם ולתמוך בהם לא רק בהיבט הצר של העיסוק הספורטיבי אלא בכלל האתגרים הנפשיים המופיעים בחייהם. בהקשר זה, המחקר מצביע על כך שספורטאים וספורטאיות רבים מפתחים מגיל צעיר זהות ספורטיבית צרה ובלעדית. כלומר, כל עולמם הוא הספורט והם לא מפתחים זהויות עצמיות וחברתיות נוספות. נושא זה מעמיד ספורטאים במצב רגיש בעת חוויה של אירועי-שינוי משמעותיים בקריירה שלהם, כגון פציעה, קונפליקט עם אחרים משמעותיים, או מגפה גלובלית. לפיכך, ההמלצה של ארגוני הפסיכולוגיה של הספורט ברחבי העולם הינה לפתח קריירה-דואלית במסגרתה ספורטאים עוסקים בלימודים או תעסוקה נוספת לצד הספורט. למשל, במחלקות הספורט השונות במכללות בארה"ב ישנה דרישה כלפיי ספורטאי העלית לשמור על ממוצע ציונים גבוה ולהתכונן ליום שאחרי הספורט, זאת מתוך ידיעה שאחוז בודד מכלל הספורטאים יקבל חוזה מקצועני לאחר הלימודים במכללה.

חשוב לווסת את העומסים הנפשיים המופעלים על ספורטאי עלית לאורך תקופות שונות בקריירה שלהם. בתקופות אימונים ישנה סכנה לחוות שחיקה, אימון-יתר ופציעות. בתקופת תחרויות ישנה סכנה לחוות משברים על רקע כישלון משמעותי ואף הצלחה משמעותית. 

אל לנו לחשוב שספורטאים מתקשים רק בעת כישלון, המחקר על זוכי מדליות אולימפיות מראה קושי בהסתגלות בתקופה שלאחר הזכייה. לפיכך, חשוב ליישם כלים מדעיים בוויסות עומסים פיזיים ומנטאליים המופעלים על ספורטאים, הן במסגרת עיסוקם הספורטיבי והן בחייהם האישיים. בהקשר זה, אחת התופעות שבני אדם ובכללם גם ספורטאים עשויים לחוות הינו התדלדלות מאגר השליטה-העצמית שלהם כתוצאה מעומס פיזי ונפשי גבוה. במצב זה יכולה להיות ירידה חדה בתפקוד המנטאלי של ספורטאים (ירידה בריכוז, בביטחון, בהתנהלות מקצועית) שעלולה להוביל לפציעה או השלכות שליליות נוספות. בתקופה בה כלל ספורטאי העולם התמודדו עם מגיפה, הסיכון למצב מנטאלי שביר זה עלה באופן חד. לבסוף, יש לשים לב להשפעות חברתיות שספורטאים בעת הזו חווים, כגון מדיה חברתית ותקשורת גלובלית. נכון, לא היה קהל פיזי במשחקים, אבל זה לא אומר שלא היה קהל. בעידן המודרני ספורטאים ערים היטב לכך שהקהל יושב בבית, והם חשופים ומודעים לשבח או לחצי הביקורת שלא מאחרים להגיע. יש לזכור כי ספורטאים הינם לרוב אנשים צעירים, ולמרות שהם נראים מבחוץ כחסונים מנטאלית, הם גם ניזונים וגם נפגעים ממדיה חברתית, בדיוק כמו כל אדם אחר. העומס הנפשי המצטבר המוטל על אנשים אלה, מדרישות הספורט, דרישות החיים וציפיות החברה והמדיה עלול במקרים מסוימים להוביל לקריסה נפשית. 

לסיכום, אנו שמחים שנושא הבריאות הנפשית בקרב ספורטאים עלה לתודעה. קיימת חובה על ארגוני הספורט לספק לספורטאים לא רק תמיכה כלכלית ומקצועית אלא אף תמיכה נפשית ראויה. זאת מצד אותם אנשי מקצוע אשר הוכשרו לכך ותמיכה וייעוץ הוליסטי לספורטאים זה עיסוקם. מעבר לכך, חשוב שספורטאים ייפתחו זהות עצמית מורכבת וקריירה-דואלית ויכינו עצמם ליום שלאחר העיסוק הספורטיבי. ספורטאים צריכים לחוש אהובים ומקובלים בכל מצב, בעת הצלחה ואף בעת כישלון או משבר. כך, ימשיך הספורט להיות עיסוק אנושי חברתי חיובי אשר מספק השראה לכלל האנושות. ד״ר סוס, מתחילת מאמרנו, הציע לכולנו ״לא לבכות כי זה נגמר, לחייך שזה קרה״. חג (אולימפי) שמח.

* הכותבים הינם יועצים, מרצים וחוקרים בתחומי הפסיכולוגיה של הספורט והביצוע ומלמדים בתכנית התואר השני במרכז הבינתחומי, הרצליה