פסיכולוגיה של פציעות ספורט

ד"ר רועי סמואל, יועץ, חוקר, ומרצה בפסיכולוגיה של הספורט והפעילות הגופנית

פציעות ספורט הנן תופעה שכיחה בקרב ספורטאים תחרותיים. בארה"ב למשל, כשליש מספורטאי המכללות עלולים לסבול מפציעות ספורט במהלך ארבע שנות הפעילות. כמובן שישנן פציעות בדרגות חומרה שונות, מפציעות זוטרות שלא מצריכות טיפול ועד פציעות חמורות המצריכות טיפול ממושך ומסכנות את החזרה לפעילות מלאה.

במחקר שלי באוניברסיטת פלורידה סטייט עם ספורטאים ברמות שונות ובתחומים שונים 32% סבלו בקריירה מפציעות חמורות (אשר סיכנו את המשך הקריירה) ו-79% סבלו מפציעות מתונות (אשר לא סיכנו את המשך הקריירה). ביחס לאירועים אחרים בקריירה (למשל, ירידה ביכולת מקצועית, ריב עם המאמן) פציעות נתפסו כאירוע משמעותי ביותר ושלילי בקריירה, עם תגובות רגשיות וקוגניטיביות חזקות, תחושת שליטה נמוכה ותחושות התמודדות בינוניות. פציעות חמורות נתפסו כיותר משמעותיות בקריירה מפציעות מתונות.

עד כ-18% מזמן הפעילות של הספורטאי המופסד כתוצאה מהפציעה ניתן להסבר על-ידי גורמים פסיכולוגיים, כגון מוטיבציה להתגבר על הפציעה, אמונה-עצמית ביכולת להתגבר, הצבת יעדים מדויקים לתהליך השיקום, ריכוז, ושימוש בכלים מנטאליים. הגורמים לפציעות ספורט הנם בעיקר פיזיים (חוסר איזון שרירי, עייפות, תזונה לקוייה, חוסר שינה), אך קיימים גם גורמים מנטאליים ואישיותיים. כיום מדברים בפסיכולוגיית ספורט על מתח-נפשי כגורם משמעותי לפציעות. מתח-נפשי יכול להוביל ספורטאי בתחרות לחוסר ריכוז המעלה את הסיכון לפציעה, לגרום לעלייה במתח השרירי הגורמת לחוסר איזון בגוף ונטייה לבצע תנועות לא נכונות, ולירידה בתפקוד המערכת החיסונית הגורמת לנטייה למחלה ועייפות המעלים את הסיכון לפציעה. בנוסף, סגנון האימון יכול לגרום לחץ לספורטאים לחזור לשחק מהר מידי לאחר שיקום, או לחילופין להתאמן ולשחק עם משככי כאבים וזריקות על מנת שלא לאכזב את הקבוצה.

התגובות של ספורטאים לפציעות ודרכי ההתמודדות שלהם גם כן שונות מספורטאי לספורטאי, אולם ישנן תגובות אופייניות. ישנם ספורטאים הרואים בפציעה קטסטרופה להגדרת-העצמי שלהם ולעתיד המקצועי והכלכלי. ישנם ספורטאים הרואים בפציעה סוג של מנוחה והתאוששות מהשגרה המכבידה של חיים תחרותיים, וישנם ספורטאים הרואים בפציעה תירוץ מקובל לפרוש מספורט בצורה מכובדת. חשוב לציין ש-5% עד 24% מהספורטאים חווים רמות קליניות של מצוקה פסיכולוגית לאחר פציעה. נתונים אלה מדאיגים ומחייבים הורים ומאמנים לשים לב לתגובות מצוקה אופייניות כגון תחושות דיכאון, כעס ובלבול, הכחשה של חומרת הפציעה, אובססיה לחזור ולשחק, אובדן משקל ותיאבון.

במקרה שהספורטאי מגדיר את עצמו כבן-אדם רק דרך הספורט ולא השכיל לפתח לעצמו תחומי עניין אחרים המעניקים לו ביטחון ותחושת ערך-עצמי בחיים (בשפה מקצועית זה נקרא "זהות אתלטית" חזקה) אזי אנחנו רואים נטייה גבוהה יותר לתגובות רגשיות שליליות לאחר פציעה. חשוב שמאמנים, הורים, וחברים יעניקו תמיכה נפשית יומיומית לספורטאי החווה פציעה. כמו כן,יש לדאוג שהספורטאי יישאר קרוב לספורט, ירגיש חלק מהקבוצה, על מנת שתישאר מוטיבציה גבוהה להשתקם ולחזור לפעילות.
לגבי שיקום מפציעות, המחקר מראה כי ספורטאים המשתמשים בכלים מנטאליים של הצבת יעדים, דיבור-פנימי חיובי, והדמיה, מחלימים מהר יותר. חשוב שבתהליך השיקום יתבצע תיאום בין הרופא המטפל (או המנתח), וצוות השיקום, וכן שיהיה מענה פסיכולוגי בעת הצורך על-ידי פסיכולוג ספורט.

החזרה לפעילות מלאה ותחרות לאחר שיקום מפציעה עלולה להיות תהליך מלחיץ עבור ספורטאים רבים. ישנן חששות לגבי כאבים, פציעה-חוזרת, ביצוע במגרש, וציפיות ממאמן, אוהדים וכו'. מחשבות שליליות וחרדה תחרותית עלולות להגביר את הסיכון בחוזר ריכוז, תנועה לא-נכונה ופציעה חוזרת. ספורטאים החווים פציעות חוזרות מדווחים על חוסר-אונים, חוסר-ביטחון ביכולתם לחזור לפעילות ולרמה התחרותית שהיו בה טרם הפציעה, בעיות קשות של הגדרה-עצמית ("האם אני עדיין ספורטאי?"), תחושות של בידוד ("אף אחד לא מבין אותי באמת") ושל קשיי תקשורת והסתגלות עם הורים מאמנים, חברים לקבוצה ומועדונים.

ההחלטה מתי לחזור ולהתחרות הינה חשובה ביותר בתהליך השיקום ותשפיע על יכולתו של הספורטאי לחזור בצורה חלקה. ספורטאים רבים חוזרים לשחק מהר מידי, לפני השלמת תהליך השיקום ולמעשה מעלים את הסיכון לפציעה חוזרת. במקרים רבים ספורטאים מפחדים על המשך הקריירה שלהם ועל עתידם הכלכלי ולכן חוזרים לשחק אף על-פי שהם אינם מרגישים מוכנים. חשוב שספורטאים יכבדו את גופם ואת הזכות שלהם לחזור בהדרגה לפעילות, לאחר שהם מוכנים מבחינה פיזיולוגית ומנטאלית.

רצוי לקבוע תהליך חזרה שיהיה מוסכם על הספורטאי, הצוות הרפואי והצוות המקצועי. כך הספורטאי יחוש פחות חרדה וציפיות עצמיות והסיכון לפציעה חוזרת יפחת. חשוב שהמאמן יבהיר לשחקן את רמת הציפיות ולא ישווה את הביצוע שלו ליכולת טרם הפציעה. במקרים רבים ספורטאים מרגישים צורך לחזור אל יכולתם הקודמת והלחץ עצמי מעלה את הסיכון לפציעה מחודשת. כמו כן, ישנה חשיבות גדולה לארגונים מקצועיים כגון ארגון-השחקנים ולאגודות הדואגות לרווחתו הנפשית של השחקן בזמן השיקום על-ידי כך שהן פותרות את נושא המשכורת, התמודדות עם חברת הביטוח וכו'. על מנת שספורטאי יחזור לשחק לאחר תהליך שיקום המתאים לו חשוב שהמערכת שמסביבו תדאג לשקט הנפשי שלו ולצרכים הכלכליים והרפואיים.

מה ספורטאים החווים פציעה ושיקום צריכים לעשות מבחינה פסיכולוגית על-מנת להגביר את הסיכוי לשיקום מוצלח:

  • בראש ובראשונה לקבל החלטה מוטיבציונית עם עצמם שהם באמת רוצים לחזור לפעילות מלאה ושהם מוכנים להקריב את מה שצריך לשם כך.
  • ליצור תיאום בין הצוות הרפואי ומקצועי
  • ליצור סביבה נפשית תומכת (ניתן להיעזר בפסיכולוג ספורט)
  • לשתף אחרים במקרה של רגשות ומחשבות שליליים
  • לבנות תוכנים יעדים על-פי קן זמן ולתאם ציפיות עם צוות רפואי ומקצועי
  • להתמקד במה שבשליטתם ולהסיר דאגה ממה שלא בשליטתם בתהליך השיקום
  • לזכור שתהליך שיקום פציעה איננו רציף וליניארי. יכולים להיות קשיים רבים, כולל נסיגה בהתקדמות
  • ללמוד להתמודד עם כאבים בצורה יעילה
  • להקפיד על תוכנית תזונה מתאימה (מה שנכון לזמן פעילות איננו תמיד נכון לתקופת פציעה)
  • לבצע אימונים מנטאליים (אצל פסיכולוג ספורט) על-מנת לשמר את הזיכרון המוטורי במידת האפשר
  • לווסת את המוטיבציה שלהם על-ידי כתיבת יומן, צפייה בסרטי ספורט, הגדרה של מה שחשוב להשיג וכו'.

מה עלול להוביל ספורטאים לפציעה חוזרת:

  • חוסר תיאום בין ספורטאי, צוות רפואי וצוות מקצועי
  • חוסר מוכנות פיזיולוגית ומנטאלית
  • ציפיות לא הגיוניות לחזרה מהירה ליכולת טרם הפציעה
  • לחץ מצד גורמים חיצוניים
  • הגדרה עצמית צרה (זהות אתלטית גבוהה) שלא מאפשרת לספורטאי לשאוב עידוד מתחומי חיים אחרים
  • תזונה לקויה וחוסר תשומת לב לצרכים פיזיולוגיים